אמנון גופר
מתמיד נחשבה פקיעין למבורכת ופורייה ובתיה התלויים על מורדות הר מירון, אוחזים באדמת הגליל הדשנה ואין מתיר.
להרף עין נדמה שעצר כאן הזמן מלכת. ריחות עשן התנורים, ערימות עצי ההסקה, סוכות הגפנים על גגות הבתים, ירקן חולף עם רמקול על גגו של טנדר מכריז על סחורתו הטרייה וגרעיני החיטה המזהיבים, שנפרשו על גגות הבתים, כמו הרגע נסתיימו ימי דייש.
מירוץ מתנהל בכפר ושעון הזמן דוחק. זה המרוץ בין האתמול למחר שתוצאותיו כבר כמעט הוכרעו. והזמן, דוחק את המסורת תחת גלגלי המודרנה ולאט לאט תופסים בתי בטון מפוארים ורבי מפלסים את מקום בתי האבן מעשה ידי סטט אמן וכבישי אספלט רחבים מחליפים את סמטאות האבן של פעם.
סודות נחבאים בסמטאות עקלקלות, זוהי פקיעין. מימי רבי שמעון מביא בשורת הסוד הקדומה, דרך קברי צדיקים, מערת תנאים ומבדדי תפילה ועד שייחים דרוזים עוטי סודה של דת נסתרת, העוברים בסמטאות בדרכם אל החילווה, בית התפילה הסמוי מהעין.
וכמו סודותיה, כך ניגודיה. צריחי כנסיות ומנורה שבעת קנים על גגו של בית כנסת. אברכים הקופצים לתפילה של רגע וצעירי הכפר בדרכם אל פרנסתם. זוהי פקיעין.
מעיינות מפכים בעיבורו של הכפר, "עין אל-בלאד" ו"עיו אל-ברנייא", "עין טיריא" ו"עין וורקה" ושדות השלחין וכרמי הזיתים על מדרגות הסלע, זוכים בברכת המים ודשנות האדמה.
עד כמה עשירה היתה פקיעין, כותבת קבוצת חסידים שביקרה בה בשנת 1824 "יש בה שפע של לימונים ותפוחים מתוקים, וגם חלב, חמאה, גבינה ודבש, הנשלחים לכל ארץ-ישראל. יושבות בה כעשרים משפחות יהודים ילידי הארץ, רובם בעלי עדרי צאן ועזים, ולהם בית-כנסת קטן".
ארבע דתות. כפסיפס מעשה אומן, נארגים יחדיו אל הציורי שבכפרים. נופי ההר והחורש, שקיעות קסומות ולילות קרירים, תפאורה הם לסיפורו של כפר שהזמן עוד עוצר עצמו מלכת...
לפי מסורות עתיקות, סיפורי נוסעים וזכרונות של בני דורות ראשונים, נשמרה רציפות היישוב היהודי בפקיעין, במשך אלפי שנים, מאז גלו היהודים מארצם.
אולם, עדויות מהימנות ליישוב היהודי מצויות רק מתחילת השלטון העות'מאני במאה ה16, והן הולכות ומתרבות ככל שחלפו המאות מאז.
לפי מפקד ממשלת המנדט מ1931-, היו בפקיעין 799 תושבים, מהם 52 יהודים (6.5%).
במאורעות-הדמים של השנים 1939-1936 ("המרד הערבי") נאלצו יהודי פקיעין לעזוב את כפרם. כשנרגעו הרוחות חזרו בני משפחת זינאתי, שהמשיכו לשמור על נכסי ההקדש היהודי, לרבות בית הכנסת. עם השנים התמעט מספר היהודים במקום, וכיום מדובר בבודדים.
נכון להיום גרים בכפר כ 5000 תושבים. כ- 76% דרוזים, 21% נוצרים, 2% מוסלמים ופחות מ- 1% יהודים.
מסלול הטיול בכפר
זהו טיול קל, המתאים לכל נפש. תחילתו ירידה במדרגות וסופו הליכה קלה בסמטאות הכפר.
את הטיול נתחיל במרפסת התצפית, מעל בתי הכפר בכביש פקיעין ראמה.
למראשותינו פרוסה בקעת פקיעין. הגובה הוא כ-700 מטר וממול נראים בתי הכפר הדרוזי כיסרא, שכונת חיילים משוחררים וקצת שמאלה טובעים בחורש על ראש ההר,נראים גגותיו האדומים של מצפה חרשים.
מכאן נרד בשביל מדרגות נוח בצל עצי אלון אל מערת רבי שמעון בר יוחאי ועצי החרוב, שם עפ"י המסורת, נסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, עסקו בלימוד תורת הנסתר ונתקיימו מפרי החרוב ומי המעיין שזרמו למראשותיהם. נמשיך במורד גרם המדרגות עד שנפגוש רחוב צר ונפנה בו ימינה. בנקודה שבה נפתח מרחב בין הבתים, ניתן לראות את סוכות הגפנים המכסות כמעט את כל גגות הכפר. ירידה קטנה נוספת מורידה אותנו אל כיכר המעיין ועץ התות . המעיין הוא ליבו של הכפר וכאן הוא המקום להתרווח לשוליו על המדרגות, או באחד מבתי הקפה ולצאת אל שפע האתרים שבסביבה הקרובה.
מכאן נמשיך אל בית הכנסת. בדרך נעצור למבט על החילווה הסגורה ואולי נוכל להכנס ל"היה מזמן" ולשמוע את סיפורו של המקום.
הסמטה המובילה לבית הכנסת, היתה פעם חלק מהרובע היהודי, ואין יותר ממנה לסמל את חיי הדו-קיום בכפר. משמאל, משפחת סעידה הדרוזית , בהמשך מול הכניסה לבית הכנסת משפחת סחניני הנוצרית עם הצלב על שער הברזל, לאחריה ביתה של מרגלית ומגן דוד מעטר את סף ביתה ובקצה הסמטא משפחת דרוויש המוסלמית.
לסיום חיזרו אל הנתיב המרכזי, מול החילווה פנו שמאלה מרחק קצר בסמטא והנה יצאתם אל הרחוב הראשי הגולש אל צפון הכפר.
לסיום מומלץ לתפוס מנוחה וטעימות בכיכר החיצונית, המלאה במסעדות וחנויות קטנות המציעות מרכולתן לכל דורש.
נכתב ע"י אמנון גופר, מורה דרך המתמחה בתרבות הגלילית.
מתוך הספר "סודות גליליים", בהוצאת "עם עובד"www.gofer.co.il
