מאת אמנון גופר

לעת אשמורת ראשונה, טרם יפציעו קרני השמש על הרי הגליל, חומקת לה דמות אישה מהכפר הדרוזי ינוח ונבלעת בין כרמי הזיתים. "סיתא שאמס" הם קוראים לה, והיא איננה אלא ה"שיח' שאמס" אשר על פי המסורת הפיץ את הדת הדרוזית כשהוא מחופש לאישה בימים שרדפוהו חורשי רעתו.

להבדיל מכפרי הגליל האחרים, שלידתם בגרעין אחד ומשם התפתח הכפר אל שוליו, בולטים בכפר ינוח שני טבורים: "חארת תחתא" (השכונה התחתונה) ו"חארת פווקא" (השכונה העליונה). זוהי חלוקה היסטורית, הקשורה בימי שחרותו של האִסלאם, עת התנהל מאבק בין בני ימאן מדרום ערב ובני קייס הצפוניים.

ראשונות הגיעו לכפר משפחות סייף, חטיב, קטימה, עאמר ומשפחת מלאח שנעלמה עם הזמן. הן תפסו את הבכורה והתיישבו בגרעין התחתון. אחריהן הגיעו ארבעה אחים שמהם צמחו ארבע משפחות אחרות: פאראג', חמדאן, סעיד (סוויד במקור) וסעד (ג'ומעה במקור), ואלה התיישבו בגרעין העליון.

כך נחצה הכפר לשניים, אלה אינם מתערבים באלה, לאלה בארות מים ולאלה תחנות קמח ובתי בד, ובאמצע היתה בריכת המים הגדולה שלימים הפכה למגרש חניה. במשך השנים נשכחה היריבות והבתים התחברו להם יחדיו לכפר אחד שתושביו ידועים בנדיבות לבם, והכנסת האורחים שלהם הפכה לשם דבר.

מיקומו של הכפר, ברום רכסי הגליל המערבי, מיטיב עם הדרים בו. אקלימו הנוח מאפשר גידולי הר קלאסיים שחלקם פס מנופי ארצנו. אמנם גידולי הטבק שכיסו בעבר את הטרסות ההרריות נעלמו ואינם, אולם כרמי הזיתים מקיפים את בתי הכפר מכל עבר ועצי התאנה בפאתי השדות כמו קוראים לך לקטוף מהפרי.

גפנים משתרגות על סוכות נוטרים ופלפלים תלויים על מרפסת ממתינים לקרני שמש מייבשות, כמו החיטה על הגג, המחכה לטרקטור של ה"ג'ארושי" (המגרסה) שיטחן אותה עד דק ויהפוך אותה לקמח.

פעם הוליכו שני שבילים אל הכפר, האחד ממזרח והשני ממערב. דרכי מעבר לשיירות סוחרים שמצאו מנוחתם בין בתיו ולגמו ממימי בורות המים הפזורים בו לרוב. אולי זו הסיבה שעד היום בונים תושביו בסתרי מרתפם בורות מים לאגירת מי נֶגר.

בעת האחרונה החל בכפר תהליך שימור בתים עתיקים ופיתוח אטרקציות תיירותיות, והמטייל ברחובותיו יכול ליהנות משפע הפנינים המוצעות בו.

המסלול

הטיול, כמו הכפר עצמו, יהיה בשני מעגלים – אל השכונה העליונה ואחר כך אל התחתונה. נחנה את הרכב בכיכר מול קופת חולים ונעלה בסמטה הצמודה למבנה הגדול. מיד תמצאו עצמכם בשכונת בתי אבן קטנה בת כ-250 שנה. בימים אלה משחזרים שם את חיי הכפר בבית עתיק, בשילוב גלריה של אמן מקומי בן משפחת חטיב (הביקור בתיאום מראש: 057-7486834).

לאחר שסובבתם קצת בשכונה, שובו חזרה לחניה ורדו אל גרעין הכפר התחתון, על פי השילוט. ראשית היכנסו דרך שער האבן העתיק לחצר הגדולה של משפחת סייף. סב המשפחה, כך אומרים, היה בעל מילה אצל השלטון העות'מאני עד כדי כך שיכול היה להוריד אדם מחבל התלייה.

מהחצר נשקפים נופיו המערביים של הגליל עד הים ומולכם, בעברו השני של הנחל, מבצר יחיעם, הוא קלעת ג'דין. בכניסה משמאל עומד על תלו בית בד עתיק שאבניו נותרו שלמות ובעליו ישמח לארגן לכם ולילדיכם פיתות על הטאבון בשעה שדמיונכם הפורה יפעל כדי לדמות איך נראה כאן חמור המסובב את המפרכה (האבן שגרסה את הזיתים והפיקה מהם את השמן).

מכאן אפשר לרדת אל בית הבד המודרני, זה שאבניו סובבות באמצעות מנוע ומאחוריו מסתתרת המטחנה של הבורגול והחיטה. לסיום, היכנסו לביקור במקאם שיח' שמאס, ממפיצי הדת הדרוזית, שאחוזת קברו נמצאת בעיבורו של הכפר (הכניסה יחפים ובלבוש צנוע), ומשם הדרך חזרה אל הרכב קצרה.

הכיבוד

משפחות רבות פותחות את בתיהן לסועדים ומגישות ארוחות מסורתיות. גולת הכותרת היא כמובן כבש ממולא, מעדן השמור לימי חתונות ולשמחות. בחלק מהבתים עדיין משמרים מסורות עתיקות של שימוש בפרי השדה כחלק מסל המזון והחיים.

מספר משפחות "פיצחו" את סודו של הער האציל ומייצרות מפריו מיני שמנים המיטיבים עם הגוף והנפש. עליו, המוכרים לנו כ"עלי דפנה", משמשים תבלין לקדרת הבשר.

בחודשים אוגוסט-ספטמבר מתחילים לבשל בקדרות ענק את דבש החרובים ("רוב חרוב"), נוזל סמיך ומתוק שסגולותיו יפות לכיבי הפה וגם לכוח הגברא (להבדיל). את הדבש תמצאו אצל משפחת פאראג' ואצל משפחת חטיב.

אמנון גופר – מדריך טיולים בדגש אתני מחבר ספר הטיולים "סודות גליליים".

www.gofer.co.il