יום הזיכרון לשואה ולגבורה (או בקיצור יום השואה) מצוין בישראל בכ"ז בניסן (בדרך כלל סוף אפריל או תחילת מאי), שבוע לאחר הפסח. יום זה מוקדש להתייחדות עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה שהמיטו הנאצים על העם היהודי. אל זיכרון השואה נקשר גם אלמנט הגבורה היהודית, לציון תופעות ההתנגדות והמרד של יהודים בזמן השואה. משום כך, התאריך של יום השואה נקבע ליום שבו פרץ מרד גטו ורשה: בערב פסח, 19 באפריל 1943 (המרד נמשך עד 16 במאי).

יום הזיכרון נקבע לראשונה בשנת 1951, ובשנת 1959 נחקק בכנסת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפי החוק, כל מרכזי הבידור והבילוי בישראל, כולל בתי קפה ומסעדות, נסגרים בערב יום השואה עם שקיעת השמש עד לערב שלמחרת. ברחבי הארץ נערכים טקסי זיכרון, ועצרת הזיכרון הממלכתית מתקיימת בערב וביום עצמו במוזיאון "יד ושם" בירושלים, המוסד הרשמי של מדינת ישראל להנצחת השואה. ביום השואה, בשעה 10 בבוקר, מושמעת צפירת זיכרון בת שתי דקות, שבה יש לעמוד ולשמור על דומייה. הדגלים מורדים לחצי התורן ושידורי הטלוויזיה והרדיו מוקדשים לנושא השואה והזיכרון.

מנהגי יום הזיכרון

יום הזיכרון הוא יום רגיל של עבודה ועסקים. ישנם ישראלים הנוהגים ללכת לטקסי הזיכרון, אך אווירת היום מורגשת בעיקר במוסדות החינוך. ניצולי השואה ובני משפחותיהם נוהגים להדליק נרות נשמה לזכר קרוביהם.

כדאי לדעת

יום השואה הוא אמנם יום עבודה לכל דבר, והעסקים פתוחים בו כרגיל, אבל קחו בחשבון שמקומות אוכל ובילוי רבים נסגרים בערב יום השואה בשעה מוקדמת, וביום עצמו כדאי לבדוק מה פתוח ומה נסגר.