האוכלוסייה היהודית        האוכלוסייה הלא-יהודית
                    
היישובים בישראל           

המאפיין הבולט באוכלוסיית ישראל הוא הגיוון הרב שלה. לצד החלוקה העיקרית של תושבי ישראל ליהודים (80%) וערבים (20%), קיימות באוכלוסיית המדינה עוד חלוקות מישנה רבות. היהודים למשל נחלקים לדתיים וחילוניים, וקיימות בקירבם קהילות מהגרים השומרות על תרבותן, והערבים נחלקים למוסלמים, נוצרים ודרוזים. לצד קבוצות אלה יש בישראל עוד קבוצות אתניות ודתיות קטנות, כמו הצ'רקסים והשומרונים, וקהילות קטנות של נוצרים מאירופה, כמו קהילת "בית אל" הגרמנית בזכרון יעקב.

מאפיין בולט נוסף של אוכלוסיית ישראל הוא הגידול המהיר שלה, שאינו אופייני בדרך כלל למדינות מפותחות. מאז קום המדינה ועד היום גדלה אוכלוסיית ישראל כמעט פי עשרה, בעיקר בגלל הגירה של יהודים מרחבי העולם. היום ישראל היא מדינה צפופה, אם כי יש בה חבלי ארץ גדולים שאוכלוסייתם דלילה. אוכלוסיית ישראל צעירה (גיל חציוני 28.3 שנה), תמותת התינוקות בישראל מעטה (5.8 ל-1,000 לידות) ותוחלת החיים בה ארוכה (78.7 שנה).

האוכלוסייה היהודית

מדינת ישראל קמה בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הקמתה באה בתום תהליך ארוך של שיבת העם היהודי למולדתו, וגם לאחר קום המדינה נמשך תהליך עליית היהודים אליה. מאז קום המדינה ועד היום באו לישראל כ-2.7 מיליון יהודים מכ-130 מדינות, וגלי ההגירה שהגיעו אליה במרוצת השנים הטביעו את חותמם בפוליטיקה ובחברה שלה.

הגידול באוכלוסייה היהודית של ישראל לא נעשה בקצב אחיד, אלא בארבעה גלים עיקריים של עלייה: בשנים 1948-1951 קלטה ישראל כ-700,000 עולים, וכתוצאה מכך הוכפל מספר תושביה. באמצע שנות ה-1950 באו לישראל כ-170,000 עולים מצפון אפריקה ורומניה, בתחילת שנות ה-1960 באו אליה כ-180,000 עולים מצפון אפריקה ובשנות ה-1990 נקלטו בישראל כ-900,000 עולים מברית-המועצות לשעבר וכ-60,000 עולים מאתיופיה.

בגלל ריבוי ארצות המוצא, האוכלוסייה היהודית של ישראל מגוונת למדי. מאז קום המדינה נקטו ממשלות ישראל מדיניות של "כור היתוך", אבל רבות מקבוצות העולים שבאו למדינה שמרו במידה זו או אחרת על מסורתן. עם זאת, במרוצת השנים גדל בהדרגה שיעור ילידי הארץ ("צברים"), והיום הם רוב האוכלוסייה היהודית (65%). תהליך זה, ובעיקר העלייה בשיעור הנישואים בין בני העדות השונות והתחזקות ההשפעה של התרבות המערבית, גורמים להיטשטשות הדרגתית של ההבדלים בין העדות היהודיות בישראל. לצד החלוקה לעדות, נחלקים היהודים בישראל על-פי רמת שמירת הדת שלהם לחרדים (12%), דתיים (10%), מסורתיים (35%) וחילוניים (43%).

האוכלוסייה הלא-יהודית

המיעוט הלא-יהודי הגדול בישראל הוא המיעוט הערבי, המונה כחמישית מאוכלוסיית המדינה. רוב ערביי ישראל חיים ביישובים ערביים בגליל, במזרח מישור החוף ובצפון הנגב. ריכוזים גדולים של ערבים מצויים בערים "מעורבות" כמו חיפה, ירושלים, עכו ורמלה.

רובם המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים, וכעשירית מהם בלבד הם נוצרים (רובם בני הכנסייה היוונית-אורתודוקסית). עם ערביי ישראל נמנים הבדואים, שהם ערבים-מוסלמים שאבותיהם חיו חיי נדודים. הבדואים של ישראל עברו ליישובי קבע, המצויים בגליל ובעיקר בצפון הנגב. גם הדרוזים (להלן), שהם עדה דתית נפרדת, הם ערבים.

בישראל קבוצות אתניות ודתיות נוספות. להלן הבולטות שבהן:

דרוזים: בני דת שצמחה במאה ה-11 מן האיסלם השיעי, וחסידיה מרוכזים בסוריה, לבנון וישראל. בישראל חיים כ-115,00 דרוזים, המתגוררים ב-17 יישובים בכרמל, בגליל וברמת הגולן.

צ'רקסים: בני עם מוסלמי לא-ערבי, שארצו נמצאת בקווקז. עם כיבוש ארצם בידי רוסיה במאה ה-19 היגרו רבים מהצ'רקסים לאימפריה העות'מנית, ומקצתם הגיעו לארץ ישראל והקימו בה את הכפרים רֵיחאניה וכפר כַּמא.

שומרונים: בני עדה לאומית-דתית שדתם קרובה מאוד ליהדות. העדה השומרונית התגבשה לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור כתוצאה ממיזוג של בני ממלכת ישראל שנותרו בארץ עם בני עמים שהגלו מלכי אשור לאזור. בעת העתיקה היתה העדה גדולה וחזקה, אבל מרידות כושלות בתקופה הביזנטית ולחץ של המוסלמים על השומרונים להתאסלם הקטינו בהדרגה את מספרם. כיום נותרו כ-700 שומרונים, כמחציתם בשכם וכמחציתם בחולון.

היישובים בישראל

ישראל היא מדינה צפופה (כ-300 נפש לקמ"ר), שרוב תושביה חיים ביישובים עירוניים. עם זאת, התפרסות האוכלוסייה בישראל אינה אחידה: רוב אוכלוסיית ישראל מרוכזת במישור החוף, ואילו הנגב התופס יותר ממחצית משטח המדינה מיושב בדלילות רבה.

כ-91% מתושבי ישראל חיים ביישובים עירוניים שיש בהם יותר מ-2,000 תושבים, וכרבע מתושבי המדינה מתגוררים באחת מארבע הערים הגדולות (ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון). העיר הגדולה בישראל היא ירושלים, המונה כ-746,300 תושבים. בתל אביב חיים כ-392,000 בני אדם בלבד, אבל בשטחה המטרופוליטני המשתרע עד הרצליה בצפון וראשון לציון בדרום חיים יותר מ-1.6 מיליון בני אדם.

בראשית המאה ה-20 התפתחו בישראל הקיבוץ והמושב, שהם שתי צורות של התיישבות חקלאית המיוחדות לישראל: הקיבוץ הוא צורת התיישבות המבוססת על שיתוף ברכוש, בייצור ובצריכה. המושב (מושב עובדים) הוא יישוב חקלאי, שיש בו מזיגה של יסודות ההתיישבות הפרטית עם יסודות ההתיישבות השיתופית כמו עזרה הדדית וקנייה ושיווק משותפים. בשנות ה-1990, בעקבות השינויים החברתיים שחלו בישראל והמשבר שפקד את החקלאות בה, בוטלו רבים מעקרונות המושב ורוב הקיבוצים עברו רפורמה מקיפה והופרטו.

במרוצת השנים הוקמו בישראל עוד צורות של התיישבות בעלי שמות ייחודיים: צורת ההתיישבות שהיתה אופיינית לראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ היתה המושבה. המכנה המשותף של המושבות היה היותן יישובים חקלאיים של איכרים זעירים שאמצעי הייצור שלהם היו פרטיים. בשנים הראשונות לקיומה הקימה ישראל יישובים עירוניים שנקראו עיירות פיתוח, ואשר נועדו לתת פתרון מגורים לעולים החדשים ולסייע ביישום מדיניות פיזור האוכלוסייה של ישראל. רוב עיירות הפיתוח הוקמו הרחק מהמרכזים העירוניים של ישראל.